רשת מדעי הרוח והחברה

קול קורא לשליחת מאמרים עבור גיליון דברים שיעסוק בנושא:
"על יחסי הכרה ונראות: מבקשה ועד זעקה, מנתינה ועד דרישה"

"אני זקוק להכרה", "אנו זכאים להכרה", "אני חש שקוף", "לא רואים אותי" – משפטים אלו ודומיהם, אשר עוסקים ביחסי הכרה, הפכו למטבעות לשון בשיח היומיומי. כמו כל מטבע לשון, רצוי מדי פעם לבחון את ה"טבעיות" שלו מחדש, לחשוף את המורכבות ואף את הבעייתיות שיש בו.

ראשית יש לציין שקול קורא זה מתייחס להכרה לא במובן של זיהוי וגם לא במובן של ידיעה, לא במובן של 'אני יודע, או מזהה, מי אתה', אלא במובן של נתינת ערך, של מפגש עם הזולת שבמסגרתו הזולת מעניק ערך לעצמי שמולו, מפגש שמתמיר את זהות האני.

המפגש עם הזולת הוכר תמיד כמפגש שמביא עמו שאלות מוסריות ורגשיות. זהו מפגש שהיה שם מאז ומעולם, ואף היו לו ביטויים בשדות מוסריים, פוליטיים, משפטיים ופילוסופיים. אך בנקודת זמן מסוימת, במאה השמונה-עשרה, הפילוסוף הגרמני גאורג פרידריך הגל (Hegel), מביא ארטיקולציה חדשה למפגש אני-זולת. במודל שקיבל את השם האדון והעבד הגל מראה את האופן שבו עצם המפגש עם הזולת מעצב את אופן גיבוש התודעה העצמית, האני שביסוד פעולותינו. בכך נפתח פתח להגות שלמה שעוסקת באופן שבו יחסי הכרה – שכוללים מושגים כגון נתינת הכרה, קבלת הכרה, דרישה להכרה, תביעה להכרה – מהווים נדבך חיוני למרחבי קיום רבים: הילד מבקש הכרה מאימו, בת הזוג מבן זוגה, התלמיד ממורתו, העובדת מהמעסיקה, הנכבש מהכובש, הכובש מהנכבש, הגר מבן המקום ועוד ועוד. האישי, הרגשי, הפסיכולוגי, המוסרי, המשפטי, הסוציולוגי, הפוליטי, הפמיניסטי, הספרותי, ההיסטורי, האומנותי – בכולם נמצא ביטויים לרצון מודרני זה.

אולם הכרה אינה עוד בקשה או רצון. פעמים רבות הכרה היא זעקה. בני אדם זועקים כאשר הם זקוקים נואשות לדבר מסוים, כאשר הם כואבים, לעיתים כאב שבוער בהם. והכרה היא כזו. קין מבקש הכרה מהאל, וכשזו לא ניתנת רוצח את אחיו הבל; פרנץ פנון זועק את זעקת השחור אל הלבן בספרו המשפיע עור שחור, מסכות לבנות:"התחננתי אל הזולת, אל מבטו המשחרר"; דונלד ויניקוט מתאר את האופן שבו הנער בבית הספר זועק להכרה דרך אלימות; בישראל דפוסי ההצבעה מושפעים עד היום מהפצע של המזרחים בשנות החמישים; בספר סיפורה של O מתארת הסופרת עד כמה ההכרה כצורך נפשי יכולה לגרור גם ביזוי פיזי ונפשי (ראו ניתוחה של ג'סיקה בנג'מין בכבלי האהבה); הסוציולוג ארווינג גופמן מתאר את האופן הסימבולי שבו הסטיגמה כופה הכרה על הזולת; הפילוסוף אבישי מרגלית מתאר את ההשפלה כעין משחק של כפיית הכרה; ועוד ועוד. כן, יחסי הכרה הם בכל מקום.

הכרה מציפה שאלות מושגיות, כגון האם הכרה היא בקשה או זכות? כיצד הכרה עוברת מתודעה עצמית לביטוי משפטי? לשאלות של צדק חלוקתי? ואם זו לא ניתנת האם אלימות כנגד הופכת ללגיטימית? האם הכרה משתלבת באידיאל הליברלי-אינדיבידואליסטי? מה היחס בינה לבין שאלת

הכבוד העצמי? עד כמה הכרה באחריות היסטורית שהיא לא שלנו מחייבת תיקון עצמי ומה גבולותיו של זה? ובכלל, כיצד מעניקים הכרה? כיצד שוללים הכרה? אך הדיון אינו מושגי בלבד, אלא גם בעל פנים קונקרטיות-תרבותיות: כיצד הכרה מתבטאת ספרותית? אומנותית? היכן מתקיימת שאלת ההכרה בסיפור של איוב? ביחסי האדם-אל? ביחסי דת-אדם? כאשר רועי חסן כותב את שירו "מדינת אשכנז" מה בוער בו ומה הפרדוקס שעולה מהשיר? כאשר אנו מתכתבים עם ה-AI האם אפשר לדבר על יחסי הכרה?

הרצון בהכרה, הצורך בהכרה, הוא תיבת פנדורה שמתוכה ממשיכים לזנק שדים שונים, חלקם טובים, חלקם רעים. גיליון 19 מזמין כותבים לעסוק בשאלה זו. אנו מודעים לכך שזוהי שאלה עתיקת יומין בשיח האקדמי, ועדיין, כפי שהיא מתקיימת עוד ועוד בהוויה האנושית, כפי שהיא ממשיכה להפתיע בעוצמתה, היא מבקשת את המשכה גם בשדה האקדמי.

אנו מזמינים חוקרות וחוקרים ממגוון תחומי דעת להציע מאמרים לגיליון זה. יש לשלוח מאמרים עד סוף מרץ, 2026.

* הנחיות הגשה למחברים ניתן למצוא באתר דברים, תחת דף הבית של מכללת אורנים. או בקישור כאן

בכבוד רב,

ד"ר קובי אסולין – עורך מוביל

פרופ' יעל פויס – עורכת

ד"ר ליאורה גולדמן – עורכת

קישור לטקסט

פרטים ליצירת קשר:
ענבל פלג, מזכירת כתב-העת "דברים"
dvarim@oranim.ac.il

שולח/ת ההודעה:
ענבל פלג
dvarim@oranim.ac.il