סיגל אופנהיים-שחר, נתערב שתצליחו: התבוננות מחודשת בהנחיית תהליך התערבות בקרב נערות מאוכלוסיות מתויגות, מכון מופ”ת, 2019
בישראל של היום כ-200,000 מוגדרות נערות בסיכון, ומהוות חלק מהאוכלוסיות החלשות ביותר במדינה. משרד החינוך ומשרד הרווחה מקדמים תכניות שמכוונות להעצמה ולחיזוק תחושת ערך ומיומנויות מגוונות, אך לצערנו בחלק גדול מהמקרים הן נכשלות.
ד”ר סיגל אופנהיים-שחר באמצעות התחקות אחר מקרה אחד כמקרה בוחן, חקרה את תהליכי ההחמצה שיש להניח מלווים את מרבית תכניות ההתערבות הפורמליות והסמי פורמליות. בספר חדש, “נתערב שתצליחו” בהוצאת מכון מופ”ת היא יוצאת כנגד המקום הפטרוני של תכניות העצמה ומציעה דרך אחרת, הנותנת מקום לשיח המתבסס על תפיסת העולם של הנערות עצמן, ומתוך הבנה של עולמן הפנימי ודרכי התנהלותן, תוך כבוד וכמקפצה לשינוי, להזמין אותן לדיאלוג ולמידה, לקוות שהתוכנית תוכל לעזור להן לצמוח ולשנות כיוון.
הספר “נתערב שתצליחו” נכתב ע”י ד”ר סיגל אופנהיים שחר בהוצאת מכון מופ”ת, ולמעשה קורא תיגר על תכניות לחיזוק נערות מאוכלוסיות מתויגות וקורא לשינוי בתחום. באמצעות מעקב שיטתי אחר תיאור מקרה המבוסס על חוויות של נערות מאוכלוסיות מתויגות שהשתתפו בסדנאות לחיזוק ״שאיפה תעסוקתית״, המחברת בוחנת מקרוב את התופעה הרחבה של “התנגדויות” העולות ומובעות בקרב משתתפות למודות אכזבות בתהליכי למידה. שלא כמקובל בעיונים בדיעבד מסוג זה, היא מתמקדת דווקא במכניזם של ההחמצה (בלי להתפתות ל”סיפורי הצלחות”), בעיקר מנקודת מבטן של מפתחות תוכניות ההתערבות ומנחות התהליכים. בדרכן השופעת כוונות טובות לחזק מסוגלוּת, הן מוצאות את עצמן לא פעם מעוררות עוד חוויות שליליות בקרב המשתתפות. ניתוח התהליך שופך אור על ההקשר החברתי הרחב בניסיונו להתחקות אחר מקורות הכישלון, ומתוך כך לעמוד על החלופות שיש כדי לעודד את מעורבותן הפעילה של המשתתפות, כמו להתאמן ביצירת רשת רחבה של קשרים.
הכשלונות למכניזם ההחמצה נגרמות ממספר סיבות, ביניהן: לרוב הנערות נחשפות לתכנים שפותחו מראש לאור מטרות והנחות כלליות ומכלילות ביחס לנערות ולתנאי החיים שלהן. המקום שאמור להיות מרחב בטוח ומוגן להתנסות הופך למקום של למידה טכנית. בנוסף, מתוך השאיפה החשובה ללמד ולחשוף את הנערות לידע סוציו-פוליטי כחלק בלתי נפרד ממה שמוגדר כ”עזרה נוספת”, משוחזרת חוויית אי-הצלחה מצלקת, המגבירה את תחושת ההידחקות לשוליים בקרב כל מי שלא עמדה בקצב התוכנית. ההזמנה להתחזק בידע ובמושגים מופשטים הזכירה לחלק מהנערות שאין להן די משאבים כמו “מילים יפות”, ידע קודם או יכולת קליטה. כך נוצר תהליך לא רצוי שחיזק את הזהות של “חסרת יכולת” ואת האמונה שמדובר במצב קבוע ובלתי ניתן ל”תיקון”, בבחינת ״מקרה אבוד״. כמו כן, תכניות ההתערבות מאופיינות בהסתכלות רחבה על הנערה – היעדר רכיב של שתפנות, שנבע מהצורך “ללמד” מתווה אחיד של ידע ואילץ את המנחות להתעלם מצרכים שלא הובאו בחשבון מראש. היעדר האפשרות של המנחה להפעיל גמישות ולהיות קשובה לתהליך סימן למשתתפות שהתוכנית אינה רואה אותן כמכלול של “סיפור שלם”, אלא כעוד מוצר מדף שראוי ל”תיקון” בתנאים מסוימים של שיתוף פעולה. נערות שהתבקשו להפנים שבכוחן וביכולתן לשנות את מצבן ולפתח שאיפה תעסוקתית ריאלית ונגישה, השתכנעו לחזק את אמונתן בשיח הפופולרי, המשרטט את הדרך ל”תיקון” באמצעות דימויים ומיתוסים זמינים (כמו מיתוס ה”נערה חזקה” שיכולה הכול לבדה ובעצמה).
ספר זה בא להציע פרספקטיבה חדשנית המזמינה את המפתחות והמנחות לבדוק מה חסר בתוכניות ובתהליכי ההתערבות ולהבין את הקושי של אוכלוסיות המוגדרות כמוחלשות להיתמך מבלי להיחלש. בה בעת הוא מעלה דרכים שבהן ניתן לקדם דיאלוג שתפני, על המנחות להיות גמישות במחשבתן, לראות ולשמוע את הנערות ולהעצים את המשאבים שלהן. מטרת דיאלוג זה להאיר פינות נשכחות וחשוכות בתהליך ההתערבות, העלול בלי משים וללא כוונת זדון לחזק בקרב המשתתפות חוויות שליליות של תיוג, ניכור והדרה. “איננו באים להרוס את העולם הישן ולהקים עולם חדש לנערות, אלא לחזק את היסודות הקיימים בעולמן ומשם לתת להן לפרוח”, אומרת ד”ר סיגל אופנהיים-שחר.