ליבר, דפנה (2022) ״איך מסמסים געגוע?״ רגעים אנושיים מקליניקה דיגיטלית. הוצאת שתיים: תל אביב.
רגעים אנושיים בעידן דיגיטלי
עוד לא התקיים דור דיגיטלי במלואו – על ציר חיים שלם מלידה ועד פרידה, ועם זאת כולנו דיגיטליים. המציאות סביבנו, השימושים היומיומיים שלנו. גם אם לא נולדנו דיגיטליים.
החדשות הנוקבות הן שקִדמה היא בלתי נמנעת ושינויים מהירים ומרחיקי לכת עוד יקרו.
החדשות הטובות הן שהשינויים הללו מוּנעים על ידינו, יש לנו חלק מכריע בהם ויכולת להיות שותפים משמעותיים גם אם עברנו את גיל 20.
לאחר שנים של מחקר על השפעות המציאות הדיגיטלית על חדר הטיפול, מוגש לכם הספר שמשלב את התיאוריה והיישום באמצעות תרגילים ותיאורי מקרה מהקליניקה. הספר מתאר את האופן שבו השינוי והמציאות הדיגיטלית פוגשים אותנו בתחומי התעסוקה, ההורות, הממדים האנושיים והבינאישיים וזירת הטיפול.
הספר מפגיש אותנו עם עולם משתנה ועם מציאות פנימית שמשתנה בתוכנו, כילידים דיגיטליים שבאו לעולם עם אייפון ביד, או כמהגרים דיגיטליים שבקיאים בשפה אחרת ומתמודדים היום עם מציאות דיגיטלית מסקרנת ומוכרת פחות.
בין שגדלנו בעולם שבו הטלוויזיה היתה בשחור־לבן והטלפון היה מחובר לשקע בקיר בחוט, ובין שנולדנו לעולם מרובה מסכים, ערוצים וטלפונים חכמים, חווינו, ואנחנו עדיין חווים, שינויים מהותיים בקצב מהיר. אנחנו עדים לשינויים במבנה המשפחה, בשיח הציבורי, בתקשורת הזוגית, במעמד הסמכות ההורית ובהתרחשויות במערכת החינוך. כל אלו משנים את תהליכי הטיפול הנפשי בקליניקה, משפיעים עליהם ומשתקפים בהם.
הספר מתאר את המסע בעידן דיגיטלי שבו משתנים כללי המשחק, הצרכים האנושיים ותפיסת ההורות והזוגיות. מוצגים בו תיאורי מקרה של מטופלים ומטופלות מהקליניקה, המשקפים את חוויית החיים בספקטרום הדיגיטלי. בספר מוצעת תפיסה היברידית השואפת לשלב את מרכיבי האקולוגיה הדיגיטלית עם מבנה הצרכים האנושיים ומקצב הנפש המשתנה באופן איטי יותר.
הספר נכתב בידי מהגרת דיגיטלית ובכך מתייחס לעולם שהיה, ושזכור לי וליתר בני הדור שלי, ובו זמנית שואף להזמין ילידים דיגיטליים לקריאה שהיא עדכנית ומחברת את צירי הזמן למציאות המשותפת בה אנו נפגשים בקליניקה, באקדמיה ובמרחבי ההורות.
נמרוד מסביר לי שהתקשורת המרכזית שלו עם בתו מתקיימת בהודעות – תקשורת טרנס־אטלנטית, דיגיטלית. ״אני צריך את עזרתך. אני כל הזמן מנסה לסמס געגוע, ולא מצליח.״ אהבתי את צליל הדברים אך הם לא היו מובנים לי. לנמרוד ובתו יש יותר שעות שיחה ב־Face Time מאשר מפגשים פנים אל פנים. בין לוחות הזמנים שלו לגיל ההתבגרות הסוער שלה, אפיק התקשורת הנוח ביותר שמצאו הינו דיגיטלי.
״אבל דבר אחד אני לא מצליח לכתוב לה בהודעות. כאן אני זקוק לעזרתך,״ הוא מפנה את מכשיר הטלפון לעברי, ״אני לא יודע איך לכתוב בהודעות את הגעגוע שלי.״
העולם הדיגיטלי הוא חלק בלתי נפרד מחיינו: אפליקציות, משחקים, רשתות חברתיות, הודעות מייל וחילופי מסרים אחרים נעשים באופן יומיומי דרך הטלפון הנייד. העולם הדיגיטלי מתחרה על תשומת הלב שלנו. השעה הטיפולית בקליניקה מנסה לאפשר רגעים אנושיים של תשומת לב ונוכחות בתוך אקולוגיה דיגיטלית.
ספרה של ד”ר דפנה ליבר פורש את מפת ההתייחסות לעולם הדיגיטלי דרך שתי נקודות מבט, מהגרים דיגיטליים אנשים שנולדו וגדלו לפני שהאינטרנט הפך לחלק בלתי נפרד מפעילות היומיום והתרבות, וילידים דיגיטליים אנשים שנולדו לעולם זמין, מהיר ומרובה מסכים. הספר עוסק בפערים שבין הדורות, ובשינויים המהירים במבנה הסמכות ההורית, תרבות הפנאי, דימוי הגוף, שיח מתבגרים, תקשורת זוגית ושינויים בהיבט הטיפול הנפשי.
מפת הדרכים המוצגת בספר רלוונטית לילידים הדיגיטליים שנולדו לתוך מציאות דיגיטלית חובקת-כל, וגם למהגרים הדיגיטליים המתקשים בהבנת חוקי המשחק המשתנים. זהו ספר חובה למטפלים אבל גם להורים, מורים, אנשי אקדמיה, לכל מי שחווה את ההשתנות המתמדת שהטכנולוגיה מחוללת בחיינו.
“איך מסמסים געגוע” נכתב על ידי מהגרת דיגיטלית לאחר שנים של מחקר על השפעות המציאות הדיגיטלית על חדר הטיפול. מבוסס על סיפורי מקרה מתוך הקליניקה, משלב תיאוריה ופרקטיקה ומתאר את האופן שבו השינוי והמציאות הדיגיטלית פוגשים אותנו בתחומי התעסוקה, ההורות, הטיפול והקשרים המשפחתיים והזוגיים.
ד״ר דפנה ליבר היא פסיכותרפיסטית, חוקרת של העולם הדיגיטלי והשפעותיו על הטיפול הנפשי. ראשת התכנית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות בקריה האקדמית אונו. יועצת ארגונית ומלווה הנהלות בכירות. “איך מסמסים געגוע” הוא ספרה הראשון.