היסטורית, כאשר הצליחה מדינת ישראל להתמודד עם איומים צבאיים, הדבר נעשה באמצעות שילוב של כוח צבאי ומהלך מדיני – ולכן המחדל של 7 באוקטובר איננו רק מחדל צבאי אלא גם מחדל מדיני. ההחלטה של מדינת ישראל להחליש כוחות פוליטיים פלסטיניים ולבנות צירים עוקפי-פלסטינים עם מדינות ערביות במזרח התיכון חיזקה כוחות פרו-צבאיים בעזה והחלישה כוחות שהיו יכולים להתחרות בהם. הצבא הישראלי, מצידו, אִפשר את ההתעלמות מהצד המדיני באמצעות הדגשת פתרונות טכנולוגיים צבאיים, בלי להתעקש, כפי שעשה למשל בזמן האינתיפאדה השנייה, על הצורך להציע במקביל מהלך מדיני. גם עכשיו, פתרון צבאי בלבד, של מיטוט החמאס, משאיר אותנו עם הרבה מיליציות מתחרות וללא כתובת אחת להטיל עליה אחריות. לכן, לא רק במבט לעבר אלא גם במבט לעתיד, אסור להתעלם מהמישור המדיני.
אלה ימים קשים למחשבה. אנחנו מוצפים ברגשות של עצב ושיברון לב, של פחד וזעם, של ייאוש וצימאון לתקווה. לצד אלה אנו חווים גם רגשות של חמלה, של גבורה ושל סולידריות אנושית החוצה מחנות פוליטיים ולפעמים גם חוצה עמים – ברית המאפשרת לאחרים ברחבי העולם להזדהות עם הכאב שלנו, ולנו לגלות אמפתיה לכאב של אחרים.
אלה ימים קשים לדיבור סדור ולמחשבה, ולמרות זאת, ואולי דווקא בדיוק מהסיבה הזו, יש לרבים מאיתנו צורך לדבר ולעשות קצת סדר, לחפש בתוך הערפל קצת בהירות מחשבתית.
אנחנו יושבים לדבר מתוך הבנה שהמילים שיש לנו כרגע לא מספקות, ולא תמיד מדויקות, אבל גם מתוך הכרה בצורך לדבר ובחובה שלנו כאנשי מילים לחלוק את המחשבות שלנו.
להרצאות המצולמות בסדרה > https://tinyurl.com/bdd9p569
בהשתתפות
ד”ר אסף דוד, ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר בירושלים
פרופ’ יגיל לוי, חוקר יחסי צבא–חברה; המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת, האוניברסיטה הפתוחה
* (וןליר-זמןמלחמה)