רוטנברג, הניה. (2020). בת-דור: סיפורה של להקת מחול. תל אביב: רסלינג.
בת-דור: סיפורה של להקת מחול היא אסופת מאמרים העוסקת במפעל שהוקם ונוהל במשך ארבעה עשורים (2006-1967) על ידי שתי נשים יוצאות דופן: הברונית בת-שבע דה רוטשילד וג’נט אורדמן. הלהקה התל אביבית אימצה סגנון חדשני לזמנו – בלט-מודרני; היא ביצעה רפרטואר עשיר של כוראוגרפים בעלי שם כמו לאר לובוביץ, ג’ין היל סאגאן, דומי רייטר סופר ורודני גריפין; היא ביצעה יצירות מופת מהקלסיקה המודרנית כמו שייקרים של דוריס האמפרי, קינות אפלות של אנטוני טיודור, הממלכה המשוסעת של פול טיילור, צייקרק של רוברט כהן, עור כחול של ירי קיליאן, יצורי לילה של אלווין איילי או פיתויי ירח של מרתה גרהם. לצד הלהקה פעל בית ספר שהכשיר עתודת רקדנים ללהקה. המיזם זכה לפטרונות קלאסית של משפחת אצולה, הוא שאף ליצור אמנות גבוהה מעל המקובל בישראל ובעולם, והיה לו ארגון הפקה יציב שבראשו עמדו שתי המנהלות: דה רוטשילד על הניהול הכללי ואורדמן על ההכשרה המקצועית. המפעל טיפח מוזיקאים, מעצבי תפאורה, תאורה ומעצבי תלבושות ישראלים; הוא יצר קהל צופים באמצעות מפעל מינויים והקים את סניף בת-דור בבאר שבע (1973). על אף כל זאת הישגי בת-דור לא התקבלו ככאלה בעיני הציבור והממסד הישראלי, והלהקה ובית הספר נסגרו על ידי הממסד בשנת 2006.
מאמרי הספר מתמקדים בהצגה פנורמית של מיזם בת-דור דרך מספר דיסציפלינות: היסטוריה, לימודי מחול, ניהול וניתוח ריקוד. הם עוסקים בסגנון ובאסתטיקה של הלהקה, ביצירות נבחרות שהועלו בה, ביוצרים בולטים שעבדו איתה, בביקורות שנכתבו עליה בישראל ובעולם, בסיפור הניהולי-כלכלי של הלהקה ושל בית הספר, בפועלן הייחודי של דה רוטשילד ואורדמן, ובניסיון של כוראוגרפים צעירים לפלס ללהקה סגנון יצירתי שונה בתקופה שקיומה היה מוטל בספק. לצידם מספרים, מנקודת מבט אישית, רקדנים וכוראוגרפים שרקדו, יצרו ולימדו בלהקה על עבודתם בלהקה לצד שתי המנהלות.