מאיר מרגלית, בין שכחה לשכתוב. מסה היסטוריוגרפית על נושאים שהזיכרון הלאומי מעדיף לשכוח, הוצאת כרמל, 2022
בין שכחה לשכתוב’ עוסק בסוגיות שההיסטוריוגרפיה הציונית מעדיפה לשכוח ושהציבור
הישראלי מעדיף לא לדעת.
התיזה המרכזית של הספר גורסת שהנרטיב הציוני נוצר מתיאור של עלילות גבורה מופלאות
וסיפורי הקרבה אולם, בשולי דרך מצויות פרשיות מביכות שהודרו מדברי הימים הלאומי, משום שחתרו תחת היומרה המוסרית של המפעל הציוני.
הספר מתמקד בפרשות שההיסטוריוגרפיה גימדה או הוציאה מהן את העוקץ. מדובר באירועים שנוכחים אי-שם ברפובליקת האינטליגנציה הישראלית’, כדברי אניטה שפירא או באתרים זניחים שלא מושטרו עד תום, כדברי שרה חינסקי. אולם, שכבות של אבק הצטברו מעליהם עד כי נעלמו מהשיח הישראלי. תבניות מחשבתיות ודימויים שנתקבעו בחינוך הישראלי מאז לימדה אותנו הגננת ש”באנו חושך לגרש”, וכן זיכרונות שתולים ודעות קדומות קובעו את שוליותן בזיכרון הקולקטיבי. סיפורים מטרידים המעמידים בספק את התדמית המוסרית של התנועה הציונית, הפכו ל”נוכחים – נפקדים “,הועברו אחר כבוד למרחב תודעתי בלתי נגיש. במהלך מסונכרן של “הנדסה תרבותית” שכלל שכתובים, השתקות וסילופים, עיקרה ההיסטוריוגרפיה הלאומית את האיום של פרשות מעיקות על הסיפור ההגמוני.
סיכומו של דבר, הספר מתחקה אחרי סיבות הדרתן של פרשיות מביכות מהשיח הלאומי,
בוחן את הסיבות שבגללן הזיכרון הקולקטיבי מקבע ומנציח אירועים מסוימים ודוחק ארועים
אחרים לשוליים, ובקיצור, הספר מתחקה אחר שכחות, השכחות, שתיקות, השתקות,
הדחקות, מחיקות, ושלל זיכרונות פסיביים המאכלסים את דפי ההיסטוריה ושׁומה אלינו
להחזיר אותם לבמה.
https://www.carmelph.co.il/product/forgetting-and-mimetic-re-inscription/