צחי, א’. להביט במאכלת – הלם קרב בקולנוע התיעודי בישראל 2020-1988. קריית שדה-בקר: מכון בן-גוריון, התשפ”ג.
כיצד מצלמים הלם קרב? באיזו דרך מתעדים זיכרונות שמשתקים את בעליהם? אילו דימויים יכולים לייצג את ריח הדם הלופת לפתע את קנה הנשימה, שנים לאחר שהסתיימה המלחמה? היכן נכון להציב את המצלמה מול מי שנמצא ממש מולנו ובה בעת עודנו שם, עם המתים והפצועים, ליד ‘ציר עכביש’ של החווה הסינית? להביט במאכלת עוסק בהלם הקרב של חיילים ישראלים כפי שהוא מיוצג ומעוצב בקולנוע התיעודי הישראלי. במסע המשלב אמנות, היסטוריה, מיתוס ופסיכולוגיה נחשף לפנינו עולם מסועף של עשרות סרטים דוקומנטריים העוסקים בנפגעי הלם קרב אשר ראו אור בישראל בשנים 2020-1988 . שאלות חברתיות, אתיות, פסיכואנליטיות ואסתטיות שונות כרוכות בצילום לוחמים שחזרו משדה הקרב, ניצלו מהמאכלת, אך אין הצלתם מלאה שכן זיכרון המוות מוסיף לפעום בהם.
טלטלת הקרבות וקִרבת מוות כמעט אינן מניחות מילים או דימויים הולמים. להביט במאכלת חוקר כיצד למרות זאת יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל מישירים מבט אל הפצע הסמוי של המלחמה, מנסים להשליט סדר אסתטי בממשי הטראומטי וליצור מראות וצלילים שיתארו את מה שכה קשה לתאר.
זהו סיפורם של סרטים ייחודיים ומכאיבים, המעצבים את האופן שאנו תופסים בו את עצמנו ומשרטטים את גבולות האבל והזיכרון, החולשה והחוסן של החברה הישראלית לנוכח טראומת המלחמה. על אף הרצון לחמוק ולהסיט את המבט, סרטים אלה קוראים לנו להתבונן בנפגעים, לשמוע את עדויותיהם, לחתור לתיקון.