הספר חוקר את הירידה מן הארץ בתקופת המנדט הבריטי, אשר הינה אחת התופעות העלומות והטעונות ביותר בתולדות היישוב. מצד אחד, מדובר בתופעה טבעית לארץ הגירה בכלל ולחברה בשלבי התהוות בפרט. מצד שני, בהקשרה הציוני, מדובר בתופעה בעייתית שנתפסה כהפניית עורף למאמץ לתחיית האומה.
הסוגייה כלל לא נחקרה עד עתה. למעט פרק אחד בספר של גור אלרואי, העוסק בהגירה בראשית המאה העשרים , פרשת הירידה מן הארץ בתקופת המנדט, שמהווה במידה רבה את צדו השני של אותו מטבע, עדיין בולטת בהיעדרה. “על נימוקי העוזבים לא נכתבו ספרים כמו שנכתבו על נימוקי הנשארים”, כתבה אניטה שפירא, משפט אשר עורר את סקרנותי ושלח אותי להתעמק בנושא. הנושא נעלם אפילו מן המחקר הדמוגרפי, ולמעט החיבור החלוצי של צבי סובל משנת 1986 על ההגירה מארץ הקודש , לא נכתב עליו דבר. לנוכח אותה התעלמות, ודווקא משום כך, המחקר הנוכחי שואב את נחיצותו!
ולא רק ביורדים עצמם עוסק המחקר שלפנינו, שהרי גם לפריפריות יש פריפריות. הספר נרחיב את המעגלים ומתחקה אחר שני מעגלים פריפריאליים נוספים של תושבים שסובבו את מעגל היורדים. המעגל הראשון מתייחס ל”יורדים בעל כורחם”, מקרים סוציאליים וחולים כרונים אשר נאלצו לעזוב את הארץ שלא מתוך בחירה, אלא מכורח הנסיבות ובעידוד ההנהלה הציונית. המעגל השני הוא מעגל “המשתוקקים לרדת'”, אלה שרצו לעזוב את הארץ אך לא הצליחו לממש את רצונם מסיבות תקציביות או ביורוקרטיות. ולא זו בלבד, אלא שנוסיף ונעקוב גם אחר ייסוריהם של היורדים שנתקעו חסרי כול בנמלי אירופה השונים, כגון נמל טריאסטה או קונסטנצה, או בתחנות רכבת בטשרנוביץ או בבוקרשט, בלי יכולת להגיע למחוז חפצם משום שחסרו מימון להמשך הנסיעה אל יעדם או משום שהשלטונות אסרו עליהם כניסה.
קישור לספר: https://carmelph.co.il/book/hashavim_bedima/