פרסום // ספר: פשיזם עברי בארץ ישראל, 1922 - 1942 (דן תמיר) [אנגלית]

(London: Palgrave MacMillan, 2018)

לקריאת הכתבה ב”הארץ” מיום 19.7.19 לחצו כאן

כיום, הפשיזם כתופעה היסטורית נקשר בעיקר במשטריהם של מוסוליני והיטלר. ואמנם, איטליה וגרמניה היו שתי המדינות שבהן מפלגות פשיסטיות לא רק פעלו בזירה הפוליטית, אלא גם עלו לשלטון ושינו את המשטר. אולם כתופעה חברתית ופוליטית, הפשיזם לא היה תופעה ייחודית לאיטליה או לגרמניה, אלא חלק מן המרחב הציבורי בכל החברות המודרניות של אותה תקופה. במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, תנועות פשיסטיות צצו ושגשגו בכל רחבי העולם. בהשראת הצלחת הפשיסטים באיטליה קמו תנועות וארגונים דומים בכל רחבי העולם: מנורוגיה עד אוסטרליה, מאירלנד עד יפאן.

הפשיזם היה נסיון למצוא מזור לבעיות ולקשיים שעוררו המודרנה, השינויים החברתיים העמוקים של תחילת המאה והאתגרים הטכנולוגיים והכלכליים של אותה תקופה ולתת מענה ברור ברגעים של משבר לאומי בחברות מודרניות. גם החברה העברית בארץ ישראל של אחרי מלחמת העולם הראשונה – קטנה כל שהיתה, בהשואה לחברות אחרות או לחברה העברית בארץ כיום – היתה חברה מודרנית, בעלת תקשורת המונים, מרחב פוליטי מורכב ותחושת משבר לאומי. לפיכך אין זה מוגזם להניח שגם בארץ ישראל קמה ופעלה תנועה פשיסטית.

משך עשרות שנים היה הכנוי “פשיסטים” שם גנאי שהטיחו מפלגות השמאל בארץ (ומפא“י בראשן) בתנועה הרויזיוניסטית ואנשיה; הרויזיוניסטים, מצדם, נהגו לדחות את התיוג הזה באופן גורף. פשיזם עברי בארץ ישראל, 1922 – 1942 עושה שימוש במודל מקובל במדעי המדינה הבוחן תופעות של “פשיזם גנרי“, מהסוג שהיה נפוץ בכל העולם באותה תקופה, כדי לשרטט את דיוקנו של הזרם הפשיסטי הקטן אך הלא מבוטל שפעל בארץ בשנים הללו, סביב האגף האקטיביסטי של התנועה הרויזיוניסטית. באמצעות סקירה ונתוח של דעותיהם ורעיונותיהם של מספר פעילים בולטים כאיתמר בן אב“י, אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג, יהושע השל ייבין, ווולפגנג פון ויזל ואברהם שטרן, משחזר הספר את קורותיו של הפשיזם העברי באותה תקופה: החל מן ההקסמות ממוסוליני ואופן השתלטותו על איטליה, עבור בהקצנה במקביל לאירועים באירופה ובארץ במהלך שנות השלושים, האכזבה וההתמתנות של חלק מפעיליו ועד למפולת, עם הרצחו של יאיר ובלימת מדינות הציר במלחמת העולם השניה.

פשיזם עברי בארץ ישראל, 1922 – 1942 טווה קשר נוסף בין ההיסטוריה של ארץ ישראל והחברה העברית שבה לבין ההיסטוריה העולמית של אותה תקופה. בסיכומו, מראה הספר שהיסטוריות אלו לא רק שאינן נפרדות, אלא שהן קשורות זו לזו בעבותות. יתרה מכך: קיומה של תנועה פשיסטית בארץ באותה תקופה לא רק שאינו מעיד על ייחודיות ישראלית או ציונית כלשהי, אלא להפך: הוא מהוה עדות נוספת לכך שהחברה הישראלית אינה שונה מהותית מחברות אחרות בנות תקופתה.

לעמוד הבית של הספר:

https://www.palgrave.com/us/book/9783319736785

דן תמיר הוא בוגר החוג ללימודי אסלאם ומזרח תיכון ומוסמך החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת ציריך. משמש כעמית הוראה באוניברסיטת בן גוריון וכעורך ברשת מדעי הרוח והחברה.