תמר וולף-מונזון, שירה ופוליטיקה בין יישוב למדינה, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון ומודן, 2019, 346 עמ’
האם יש בכוחה של השירה להשפיע על המציאות? מה קובע את טיבו של השיר הפוליטי – האם איכותו הפואטית או האפקטיביות של מסריו? ספר זה עוסק בשלבי התגבשותה של השירה הפוליטית העברית במאה העשרים, ובבחינת גבולות השפעתו של השיר הפוליטי על השיח הציבורי, בעיקר בפרק הזמן שבין שנות העשרים לשנות השמונים. הזיקה בין התפתחותה של השירה לבין תהליך התפתחותה של החברה הישראלית ושל תרבותה משתקפת בשנים אלה במעבר מחברה שמגויסת לאתוס הציוני ונוטלת חלק פעיל בגיבושו ובעיצובו, לחברה ביקורתית שמשיגה, ולעיתים גם מערערת על תקיפותו ושלמותו של אתוס זה.
לעיתים השפעתו של השיר הפוליטי הייתה דומיננטית ומעוררת, בשל נוכחותו הכריזמטית של המשורר בחיים הציבוריים (כמו אורי צבי גרינברג או נתן אלתרמן), או בשל העוצמה הרטורית של השיח השירי (דוגמת שיריהם של חיים גורי, דליה רביקוביץ או רמי דיצני). במקרים אחרים, כמו בקורפוס השירים שנכתבו בתגובה ל’תכנית ההתנתקות’, נחשף דווקא חוסר יכולתה של השירה להשפיע על המציאות ולפעול פעולה פוליטית. ברובה המכריע של שירה זו הועתק המוקד הפואטי ממודוס של מחאה החותרת לשנות את המציאות למודוס של קינה, שבמרכזה צורך אנושי באמפתיה ובהשתתפות רגשית, לצד רצון לבחון את חוויית החורבן ואת משמעויותיה, ברבדי עומק הגותיים, שהשיח הפוליטי המוגבל איננו מאפשר.
השירה והפוליטיקה הם שני ערוצי שיח שמנוגדים זה לזה במהותם, במטרותיהם ובאופן בו כל אחד מהם מנסה להשפיע ולעורר. בַּמציאות חסרת הפתיחות והסובלנות שמאפיינת את החברה הישראלית, המתח המובנה שיוצר השיר הפוליטי מצטייר כפריווילגיה נדירה, של עולם בו יכול הקורא לגלות קֶשֶׁב, פתיחות ואפילו התפעלות מערכם האסתטי של שירים שמעוררים בו התנגדות פוליטית עזה.
ראשיתו של ספר זה בשיחות ששודרו בגלי צה”ל, במסגרת ה’אוניברסיטה המשודרת’, בסמסטר הסתיו 2012. פרופ’ תמר וולף-מונזון מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן, היא עורכת כתב העת ביקורת ופרשנות. מחקריה מתמקדים בשירה העברית שנכתבה במאה ה-20 בהקשריה ההיסטוריים, הסוציו-ספרותיים, התרבותיים והלשוניים.
